ספר 4 – חבורת תריג בתעלומת בבל – B04

תיאור

תַּנְחוּם, רוּבִי, יִשְׂרָאֵל וְגָדִי הָיוּ מְמֻקָּמִים בְּאַרְבָּעָה כִּוּוּנֵי תַּצְפִּית שׁוֹנִים – מַה שֶּׁנָּתַן לָהֶם תְּמוּנָה מְלֵאָה עַל כָּל הַמִּתְרַחֵשׁ. אֲבָל שׁוּם דָּבָר לֹא הֵכִין אוֹתָם לִקְרַאת מַה שֶּׁעוֹמֵד לִקְרוֹת…

לְאַחַר מִסְפַּר דַּקּוֹת שֶׁל הַמְתָּנָה דְּרוּכָה, הֶרְאוּ מְחוֹגֵי הַשָּׁעוֹן כִּי הִגִּיעָה הַשָּׁעָה 20:00 וּמַכְשִׁירֵי הַקֶּשֶׁר הִתְעוֹרְרוּ לְחַיִּים. “כָּאן יִשְׂרָאֵל, מְדַוֵּחַ עַל תְּנוּעָה חֲשׁוּדָה, אֲנִי חוֹשֵׁב שֶׁיֵּשׁ שְׁתֵּי דְּמֻיּוֹת חֲשׁוּדוֹת עַל הַגֶּשֶׁר!” דִּוַּח בְּהִתְרַגְּשׁוּת.

“כָּאן גָּדִי! מְזַהֶה מִישֶׁהוּ נוֹסָף מוּלִי בַּשִּׂיחִים! תַּנְחוּ—ם רָאִיתָ אוֹתוֹ?!”

“כֵּן גָּדִי, אֲנִי רוֹאֶה גַּם אוֹתוֹ וְגַם אֶת שְׁנֵי הָאֲנָשִׁים שֶׁעַל הַגֶּשֶׁר”, אִשֵּׁר תַּנְחוּם.

“מֵהַצָּד שֶׁלִּי גַּם מִתְקָרֵב מִישֶׁהוּ חָשׁוּד”, הוֹסִיף רוּבִי וְהִשְׁלִים אֶת תְּמוּנַת הַמַּצָּב.

בִּן רֶגַע הָפְכָה הַזִּירָה לִהְיוֹת רוֹחֶשֶׁת. מוּל עֵינֵיהֶם שֶׁל תַּרְיָג שֶׁהָיוּ מְצֻנָּפִים בְּמַחֲבוֹאָם, נִרְאוּ מִכָּל עֵבֶר דְּמֻיּוֹת שֶׁהֵחֵלּוּ לְהִתְקָרֵב לִמְקוֹם הַמִּפְגָּשׁ. “חֲבֵרִים, לְדוֹמֵם קֶשֶׁר וְלִשְׁמֹר עַל שְׁתִיקָה! אַף אֶחָד לֹא זָז!” פָּקַד תַּנְחוּם עַל חֲבֵרָיו שֶׁמִּהֲרוּ לְהַעֲבִיר אֶת מַכְשִׁירֵי הַקֶּשֶׁר לְמַצַּב ‘שָׁקֵט’. אָסוּר שֶׁיְּגַלּוּ אוֹתָנוּ!”

תַּרְיָג, מְצֻנָּפִים כָּל אֶחָד בְּמַחֲבוֹאוֹ, עָקְבוּ בִּדְרִיכוּת אַחֲרֵי הַדְּמֻיּוֹת הַחֲשׁוּדוֹת, וּלְפֶתַע, הַכֹּל קָרָה בִּמְהִירוּת הַבָּזָק.

מִשּׁוּמָקוֹם הֵגִיחָה דְּמוּתוֹ שֶׁל פַאִיד, הוּא הִתְקָרֵב לָעַמּוּד שֶׁמִּתַּחַת לַגֶּשֶׁר, הִבִּיט לְכָל הַכִּוּוּנִים, וּמִשֶּׁלֹּא רָאָה שׁוּם דָּבָר חָשׁוּד, הֵרִים אֶת שַׂקִּית הַנְּיָר בְּחִיּוּךְ וְהִתְכַּוֵּן לְהַכְנִיס אוֹתָהּ לְכִיסוֹ. מַמָּשׁ בְּאוֹתוֹ רֶגַע, הֵרִים הָאִישׁ הַזָּקֵן שֶׁטִּיֵּל עַל הַגֶּשֶׁר אֶת רַגְלָיו וְהִשְׁתַּלְשֵׁל בִּמְהִירוּת עֲצוּמָה בְּאֶמְצָעוּת חֶבֶל שֶׁהָיָה קָשׁוּר לְמַעֲקֵה הַגֶּשֶׁר. הַזָּקֵן נָחַת בְּדִיּוּק מוּל פַאִיד הֶהָמוּם שֶׁתָּפַס אֶת רַגְלָיו וְהִתְחִיל לְהִמָּלֵט בִּמְהִירוּת וְתוֹךְ כְּדֵי צָעַק לְעַצְמוֹ בְּפַחַד: “וּוַּאי וּוַּאי, הָאִישׁ הַזֶּה צָנַח עָלַי מֵהַשָּׁמַיִם!” פַאִיד רָץ בְּכָל כֹּחוֹ כְּשֶׁהַשַּׂקִּית אֲחוּזָה בְּיָדוֹ וְנִסָּה לְהַגִּיעַ כַּמָּה שֶׁיּוֹתֵר מַהֵר אֶל הָאוֹפַנּוֹעַ שֶׁהִמְתִּין לוֹ בְּמֶרְחַק מֶטְרִים סְפוּרִים מֵהַגֶּשֶׁר.

בִּזְמַן שֶׁפַאִיד נִמְלַט, הֵגִיחוּ מִבֵּין הַשִּׂיחִים שְׁנֵי לוֹבְשֵׁי שְׁחֹרִים, וּמִהֲרוּ לְעֵבֶר הָאִישׁ הַזָּקֵן שֶׁרֶגַע קֹדֶם לָכֵן הִשְׁתַּלְשֵׁל בְּאֶמְצָעוּת הַחֶבֶל מֵהַגֶּשֶׁר. נִרְאֶה הָיָה שֶׁהוּא נֶחְבַּל מֵהַנְּפִילָה, וְהוּא הָלַךְ בִּצְלִיעָה קַלָּה.

מִמְּקוֹם מִסְתּוֹרָם רָאוּ תַּרְיָג אֶת לוֹבְשֵׁי הַשְּׁחֹרִים מִתְקָרְבִים לְעֶבְרוֹ בְּאִיּוּם.

“תָּבִיא לָנוּ מִיָּד אֶת הָאֶבֶן!” דָּרַשׁ הַגָּבֹהַּ בְּאַרְסִיּוּת.

“אֶת הָאֶבֶן אַתֶּם רוֹצִים?” שָׁאַל אוֹתָם הַזָּקֵן בִּתְמִימוּת, “הָאֶבֶן לֹא אֶצְלִי…”

מֵאוֹתוֹ רֶגַע, מַה שֶּׁהֵחֵל בְּמַעֲקָב פָּשׁוּט אַחֲרֵי הֵעָלְמוּתָן שֶׁל לַחְמָנִיּוֹת מֵהַקִּיּוֹסְקֶ’ה, הָלַךְ וְהִסְתַּבֵּךְ לִסְחַרְחֹרֶת אֵרוּעִים שֶׁרָדְפָה אֶת תַּרְיָג וְאֶת אִישׁ הַמִּסְתּוֹרִין בְּמֶשֶׁךְ חֳדָשִׁים רַבִּים…
וְתַעֲלוּמָה שֶׁתְּחִלָּתָהּ לִפְנֵי כְּ-2,600 שָׁנָה בְּאַרְמוֹן נְבוּכַדְנֶצַּר, מוֹצֵאת אֶת פִּתְרוֹנָהּ בִּמְעָרָה נִסְתֶּרֶת בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל כְּשֶׁהִיא סוֹחֶפֶת בְּעִקְּבוֹתֶיהָ שֵׁרוּתֵי רִגּוּל, שׁוֹדְדֵי אוֹצָרוֹת וְרוֹדְפֵי בֶּצַע, וְאִישׁ אֶחָד שֶׁאִבֵּד אֶת זִכְרוֹנוֹ אֲבָל מָצָא… טוֹב, לֹא נוּכַל לְגַלּוֹת מָה…

• מִיהוּ הָאִישׁ הַמִּסְתּוֹרִי, וּמַדּוּעַ מְנַהֲלִים אַחֲרָיו לוֹבְשֵׁי הַשְּׁחֹרִים מִרְדָּף חָמוּשׁ?
• מַה מָּצָא פְּרוֹפֶסוֹר עַזַאק – חוֹקֵר הָעַתִּיקוֹת, בַּמִּנְהָרָה בָּעִיר אוּר שֶׁבְּעִירַאק – שֶׁטִּלְטֵל אֶת עוֹלָמוֹ?
• מַדּוּעַ צָץ הָאִישׁ הַזָּקֵן בְּכָל מָקוֹם אֵלָיו מַגִּיעִים תַּרְיָג?
• מִי לָקַח אֶת אֶבֶן הָאַחְלָמָה הַיְקָרָה מֵהָאַרְמוֹן בְּבָבֶל?
• וּלְאָן נֶעְלַם נְבוּכַדְנֶצַּר?

הִצְטָרְפוּ לַהַרְפַּתְקָה הַסּוֹחֶפֶת שֶׁל ‘תַּרְיָג בְּתַעֲלוּמַת בָּבֶל’.

בַּדֶּרֶךְ תִּפְגְּשׁוּ בְּקוֹרוֹת הָעָם הַיְּהוּדִי בִּתְקוּפַת גָּלוּת בָּבֶל, בְּסִפּוּרֵי צַדִּיקִים, בִּמְשָׁלִים וּבְמִדְרְשֵׁי חֲזַ”ל מַפְתִּיעִים.

מוּכָנִים?!

תַּרְיָג עַד הַסּוֹף – אֵין עוֹד מִלְּבַדּוֹ!