“הַאי-טְרִי-לִי-לַי, תַּרְיָג!” נִשְׁמַע קוֹלָהּ שֶׁל סַבְתָּא אֲזוּלַאי. “מַה שְּׁלוֹמְכֶם? אֵיךְ אַתֶּם מַרְגִּישִׁים?
אֲכַלְתֶּם מַשֶּׁהוּ? שְׁתִיתֶם מַסְפִּיק?”
“הַכֹּל בְּסֵדֶר, סַבְתָּא!” צָחֲקוּ הַיְלָדִים לְמִשְׁמַע הַדְּאָגָה. “אֲנַחְנוּ אָמְנָם מְשֻׁעֲמָמִים, אֲבָל הָעִקָּר שֶׁכֻּלָּנוּ בְּרִיאִים”.
“יֹפִי! יֹפִי! בָּרוּךְ הַשֵּׁם!” מִלְמְלָה סַבְתָּא אֲזוּלַאי.
“אֲבָל טוֹב שֶׁהִתְקַשַּׁרְתֶּם, כִּי קָרָה לִי מַשֶּׁהוּ מוּזָר”.
“גַּם לָךְ?!” זִנֵּק יִשְׂרָאֵל הֶהָמוּם. “אַל תַּגִּידִי לִי שֶׁקִּבַּלְתְּ מִכְתָּב!”
“דַּוְקָא כֵּן…” הֵשִׁיבָה סַבְתָּא וְהוֹסִיפָה בִּפְלִיאָה: “אֵיךְ יָדַעְתָּ שֶׁקִּבַּלְתִּי מִכְתָּב?!”
“כִּי גַּם אֲנִי קִבַּלְתִּי מִכְתָּב מְשֻׁנֶּה שֶׁכָּתוּב בִּכְתָב יַלְדוּתִי”, הִסְבִּיר יִשְׂרָאֵל הַנִּרְגָּשׁ.
“מְעַנְיֵן אִם זֶה שֶׁשָּׁלַח אֶת הַמִּכְתָּב אֵלַי, שָׁלַח אוֹתוֹ גַּם אֵלַיִךְ”.
“אֲנִי לֹא יוֹדַעַת אִם מְדֻבָּר בְּאוֹתוֹ מִכְתָּב”, אָמְרָה סַבְתָּא אֲזוּלַאי.
“כִּי אֲנִי לֹא מַצְלִיחָה לְפַעְנֵחַ אֶת הַכְּתָב. נִרְאֶה לִי שֶׁזֶּה כְּתַב צֹפֶן”.
“בְּדִיּוּק כְּמוֹ בַּמִּקְרֶה שֶׁל אָח שֶׁל תַּנְחוּם!” מָחָא גָּדִי כַּפַּיִם בְּתַדְהֵמָה.
“הָיָה מַשֶּׁהוּ נוֹסָף בַּמִּכְתָּב?”
“הָאֱמֶת הִיא שֶׁכֵּן”, הֵשִׁיבָה סַבְתָּא. “לְצַד הַמִּכְתָּב הָיָה מֻנָּח אַרְגַּז שֶׁבְּתוֹכוֹ מָצָאתִי פְּתִילִיָּה עַתִּיקָה”.
“פְּתִילִיָּה?!” קָרְאוּ תַּרְיָג בְּיַחַד. “מַה זֶּה פְּתִילִיָּה?”
“הוֹ, תַּרְיָג… שָׁכַחְתִּי שֶׁאַתֶּם כָּאֵלֶּה צְעִירִים”, צָחֲקָה סַבְתָּא אֲזוּלַאי. “פְּתִילִיָּה זֶה כְּלִי קָטָן שֶׁמַּכְנִיסִים לְתוֹכוֹ נֵפְט אוֹ שֶׁמֶן, וּמִתּוֹכוֹ יוֹצֵאת אֲבוּקָה קְטַנָּה. כְּשֶׁאֲנִי הָיִיתִי צְעִירָה, כָּל הָאִמָּהוֹת הֵנִיחוּ אֶת הַסִּירִים
עַל גַּבֵּי הַפְּתִילִיָּה וְכָךְ בִּשְּׁלוּ אֶת הַתַּבְשִׁילִים”.
“סַבְתָּא, הָיָה אֵיזֶה סִימַן הֶכֵּר עַל הַפְּתִילָה”, בֵּרֵר רוּבִי, “אוֹ שֶׁהִיא הָיְתָה סְתָם פְּתִילִיָּה רְגִילָה?”
“מָה אֲנִי אַגִּיד לְךָ, רוּבִי”, קָרְאָה סַבְתָּא אֲזוּלַאי בְּהִתְרַגְּשׁוּת, “הִיא דּוֹמָה שְׁתֵּי טִפּוֹת שֶׁמֶן לַפְּתִילִיָּה שֶׁהָיְתָה לָנוּ בְּמָרוֹקוֹ. לְדַעְתִּי זוֹ אוֹתָהּ פְּתִילִיָּה בְּדִיּוּק”.
“נִצְטָרֵךְ לְבָרֵר אֶת זֶה”, אָמַר רוּבִי, “לַמְרוֹת שֶׁאֲנִי לֹא יוֹדֵעַ אֵיךְ”.
“וּבֵינְתַיִם עֲלֵיכֶם לְהַסְכִּים אִתִּי”, הִכְרִיז יִשְׂרָאֵל, “שֶׁשְּׁנֵי מִכְתָּבִים הַכְּתוּבִים בְּצֹפֶן לֹא מֻכָּר וּפְתִילִיָּה נוֹסְטַלְגִּית אַחַת, הֵם סִבָּה מַסְפֶּקֶת לְהַכְרִיז בְּאֹפֶן רִשְׁמִי שֶׁאֲנַחְנוּ עוֹמְדִים בְּפִתְחָהּ שֶׁל תַּעֲלוּמָה!”
“אוֹי לֹא!” גָּנַח גָּדִי. “רַק לֹא עוֹד תַּעֲלוּמָה…”
מִסְתַּבֵּר שֶׁיִּשְׂרָאֵל צָדַק וְהַתַּעֲלוּמָה שֶׁהֵחֵלָּה עִם פְּתִילִיָּה עֲלוּמָה הוֹבִילָה אֶת תַּרְיָג
לְמִרְדָּף מְסֻכָּן אַחֲרֵי ‘הָאִישׁ הַשָּׁחֹר’ וְצֶמֶד חוֹקְרִים בַּעֲלֵי כַּוָּנוֹת זְדוֹנִיּוֹת…
מִי הוּא הָאִישׁ הַשָּׁחֹר?
מַה מְּתַכְנְנִים צֶמֶד הַחוֹקְרִים
קַרְל וְלוּאִי?
מַדּוּעַ הִפְסִיק סנוֹבּוֹט הָרוֹבּוֹט לְתַקְשֵׁר עִם תַּרְיָג?
לְאָן נֶעֱלַם פְּרוֹפֶסוֹר קַרְדּוֹזוֹ?
וְלָמָּה גִּיגִי וְדִידִי כָּל כָּךְ רוֹצִים לְהִכָּנֵס לַכֶּלֶא?
₪79.0
“הַאי-טְרִי-לִי-לַי, תַּרְיָג!” נִשְׁמַע קוֹלָהּ שֶׁל סַבְתָּא אֲזוּלַאי. “מַה שְּׁלוֹמְכֶם? אֵיךְ אַתֶּם מַרְגִּישִׁים?
אֲכַלְתֶּם מַשֶּׁהוּ? שְׁתִיתֶם מַסְפִּיק?”
“הַכֹּל בְּסֵדֶר, סַבְתָּא!” צָחֲקוּ הַיְלָדִים לְמִשְׁמַע הַדְּאָגָה. “אֲנַחְנוּ אָמְנָם מְשֻׁעֲמָמִים, אֲבָל הָעִקָּר שֶׁכֻּלָּנוּ בְּרִיאִים”.
“יֹפִי! יֹפִי! בָּרוּךְ הַשֵּׁם!” מִלְמְלָה סַבְתָּא אֲזוּלַאי.
“אֲבָל טוֹב שֶׁהִתְקַשַּׁרְתֶּם, כִּי קָרָה לִי מַשֶּׁהוּ מוּזָר”.
“גַּם לָךְ?!” זִנֵּק יִשְׂרָאֵל הֶהָמוּם. “אַל תַּגִּידִי לִי שֶׁקִּבַּלְתְּ מִכְתָּב!”
“דַּוְקָא כֵּן…” הֵשִׁיבָה סַבְתָּא וְהוֹסִיפָה בִּפְלִיאָה: “אֵיךְ יָדַעְתָּ שֶׁקִּבַּלְתִּי מִכְתָּב?!”
“כִּי גַּם אֲנִי קִבַּלְתִּי מִכְתָּב מְשֻׁנֶּה שֶׁכָּתוּב בִּכְתָב יַלְדוּתִי”, הִסְבִּיר יִשְׂרָאֵל הַנִּרְגָּשׁ.
“מְעַנְיֵן אִם זֶה שֶׁשָּׁלַח אֶת הַמִּכְתָּב אֵלַי, שָׁלַח אוֹתוֹ גַּם אֵלַיִךְ”.
“אֲנִי לֹא יוֹדַעַת אִם מְדֻבָּר בְּאוֹתוֹ מִכְתָּב”, אָמְרָה סַבְתָּא אֲזוּלַאי.
“כִּי אֲנִי לֹא מַצְלִיחָה לְפַעְנֵחַ אֶת הַכְּתָב. נִרְאֶה לִי שֶׁזֶּה כְּתַב צֹפֶן”.
“בְּדִיּוּק כְּמוֹ בַּמִּקְרֶה שֶׁל אָח שֶׁל תַּנְחוּם!” מָחָא גָּדִי כַּפַּיִם בְּתַדְהֵמָה.
“הָיָה מַשֶּׁהוּ נוֹסָף בַּמִּכְתָּב?”
“הָאֱמֶת הִיא שֶׁכֵּן”, הֵשִׁיבָה סַבְתָּא. “לְצַד הַמִּכְתָּב הָיָה מֻנָּח אַרְגַּז שֶׁבְּתוֹכוֹ מָצָאתִי פְּתִילִיָּה עַתִּיקָה”.
“פְּתִילִיָּה?!” קָרְאוּ תַּרְיָג בְּיַחַד. “מַה זֶּה פְּתִילִיָּה?”
“הוֹ, תַּרְיָג… שָׁכַחְתִּי שֶׁאַתֶּם כָּאֵלֶּה צְעִירִים”, צָחֲקָה סַבְתָּא אֲזוּלַאי. “פְּתִילִיָּה זֶה כְּלִי קָטָן שֶׁמַּכְנִיסִים לְתוֹכוֹ נֵפְט אוֹ שֶׁמֶן, וּמִתּוֹכוֹ יוֹצֵאת אֲבוּקָה קְטַנָּה. כְּשֶׁאֲנִי הָיִיתִי צְעִירָה, כָּל הָאִמָּהוֹת הֵנִיחוּ אֶת הַסִּירִים
עַל גַּבֵּי הַפְּתִילִיָּה וְכָךְ בִּשְּׁלוּ אֶת הַתַּבְשִׁילִים”.
“סַבְתָּא, הָיָה אֵיזֶה סִימַן הֶכֵּר עַל הַפְּתִילָה”, בֵּרֵר רוּבִי, “אוֹ שֶׁהִיא הָיְתָה סְתָם פְּתִילִיָּה רְגִילָה?”
“מָה אֲנִי אַגִּיד לְךָ, רוּבִי”, קָרְאָה סַבְתָּא אֲזוּלַאי בְּהִתְרַגְּשׁוּת, “הִיא דּוֹמָה שְׁתֵּי טִפּוֹת שֶׁמֶן לַפְּתִילִיָּה שֶׁהָיְתָה לָנוּ בְּמָרוֹקוֹ. לְדַעְתִּי זוֹ אוֹתָהּ פְּתִילִיָּה בְּדִיּוּק”.
“נִצְטָרֵךְ לְבָרֵר אֶת זֶה”, אָמַר רוּבִי, “לַמְרוֹת שֶׁאֲנִי לֹא יוֹדֵעַ אֵיךְ”.
“וּבֵינְתַיִם עֲלֵיכֶם לְהַסְכִּים אִתִּי”, הִכְרִיז יִשְׂרָאֵל, “שֶׁשְּׁנֵי מִכְתָּבִים הַכְּתוּבִים בְּצֹפֶן לֹא מֻכָּר וּפְתִילִיָּה נוֹסְטַלְגִּית אַחַת, הֵם סִבָּה מַסְפֶּקֶת לְהַכְרִיז בְּאֹפֶן רִשְׁמִי שֶׁאֲנַחְנוּ עוֹמְדִים בְּפִתְחָהּ שֶׁל תַּעֲלוּמָה!”
“אוֹי לֹא!” גָּנַח גָּדִי. “רַק לֹא עוֹד תַּעֲלוּמָה…”
מִסְתַּבֵּר שֶׁיִּשְׂרָאֵל צָדַק וְהַתַּעֲלוּמָה שֶׁהֵחֵלָּה עִם פְּתִילִיָּה עֲלוּמָה הוֹבִילָה אֶת תַּרְיָג
לְמִרְדָּף מְסֻכָּן אַחֲרֵי ‘הָאִישׁ הַשָּׁחֹר’ וְצֶמֶד חוֹקְרִים בַּעֲלֵי כַּוָּנוֹת זְדוֹנִיּוֹת…
מִי הוּא הָאִישׁ הַשָּׁחֹר?
מַה מְּתַכְנְנִים צֶמֶד הַחוֹקְרִים
קַרְל וְלוּאִי?
מַדּוּעַ הִפְסִיק סנוֹבּוֹט הָרוֹבּוֹט לְתַקְשֵׁר עִם תַּרְיָג?
לְאָן נֶעֱלַם פְּרוֹפֶסוֹר קַרְדּוֹזוֹ?
וְלָמָּה גִּיגִי וְדִידִי כָּל כָּךְ רוֹצִים לְהִכָּנֵס לַכֶּלֶא?
חוות דעת
אין עדיין חוות דעת.